בשלהי המאה ה-19 היה מצבם של יהודי רוסיה קשה במיוחד, והם סבלו רדיפות קשות ופוגרומים. כבר בשנת 1880 ארגנו הברון אדמונד דה רוטשילד, שהיה אז בן 35, ואחיו אלפונס, ועדה מיוחדת שתפעל להקלת סבלם. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1882, לאחר "הסופות בנגב", החליט הברון ליישב פליטים יהודים – מרוסיה וממקומות אחרים – בארץ ישראל.
הברון אדמונד דה רוטשילד, בנו של ג'יימס ונכדו של מאיר אמשל, נודע בכינויו 'הנדיב הידוע', וכינוי זה מלווה אותו – ואת הקרן הנושאת את שמו – עד היום. מניעיו של הברון היו פילנתרופיים ודתיים, אך מעל לכל הוא היה חלוץ ציוני אמיתי. הוא היה מהראשונים שהאמינו בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהקמת מקום שבו יוכלו היהודים להתקיים כעם ואשר בו יוכלו להתפתח. בנאום שנשא באוזני המתיישבים הראשונים הכריז: "לא בגלל העוני והסבל שלכם באתי לעזרתכם, שהרי יש בעולם מקרים רבים של מצוקה דומה, כי אם משום שראיתי בכם את מגשימיה של תחיית ישראל ושל האידיאל היקר ללב כולנו – שיבת עם ישראל אל ארץ אבותיו."
בצוואתו ביקש הברון שהוא ורעייתו אדלאיד (עדה), ייקברו בפלשתינה דאז. בשנת 1954, עשרים שנים לאחר מותו בשנת 1934, הועלו עצמותיו ועצמות רעייתו מבית העלמין פֶּר לָשֶז שבפריז לקבורה במדינת ישראל. הארונות הובאו לנמל חיפה בספינה של חיל הים הישראלי ומשם לטקס אשכבה ממלכתי ברמת הנדיב, במרומי הכרמל, גבעה המשקיפה על רבים מהיישובים החקלאיים שיסד.
הברון אדמונד הפקיד את המשך מפעלו בידי בנו, ג'יימס דה רוטשילד, אשר התיישב באנגליה עם אשתו והם המשיכו לתמוך במפעל הציוני. בבוא העת סייעו לחיים וייצמן במאמציו בבריטניה. ואולם, את 'הצהרת בלפור' המפורסמת, הפנתה ממשלת בריטניה בנובמבר 1917 אל לורד רוטשילד האחר, וולטר:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל ותעשה את מיטב המאמצים להשגת מטרה זו בתנאי שלא תיפגענה זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת".
מדינת ישראל הוקמה ב-1948 על סמך החלטת האומות המאוחדות משנת 1947. במשך שבעים וחמש שנה איימו קשיים ואסונות, מלחמות ומגפות להכריע את מפעלם של הברון אדמונד ובנו הלורד ג'יימס. אך למרות שהארץ הייתה דלה במשאבים עמדו לתושביה מיומנויות טכניות, תושייה ונחישות, והם הקימו בה התיישבות חקלאית משגשגת, בנו תעשייה ופיתחו ערים ובמקום צמחה חברה יהודית חיונית ותוססת המצטיינת בטכנולוגיה ובמדע.
בשנת 1957 כתב ג'יימס לראש הממשלה דוד בן גוריון על העקרונות שהנחו אותו ואת אביו בפועלם: "עשינו את מלאכתנו בלי שים לב לשיקולים פוליטיים, ועמלנו להעניק לישראל ולעמה כל מה שיכולנו בלי לבקש דבר בתמורה – לא רווח, לא שלמי תודה, ולא כל דבר אחר." ג'יימס הכריז כי הוא מעביר את כל הקרקעות שנותרו בבעלותו למוסדות הלאומיים וקרא למדינה ולעם – בתמיכת יהדות העולם – להמשיך במלאכה. הוא החליט להקדיש את הכספים שנותרו לבניית משכן חדש לכנסת ישראל בירושלים, בתקווה שהבניין החדש יהיה "סמל בעיני כל אדם לנצחיותה של מדינת ישראל".
במכתבו לבן גוריון ג'יימס הותיר פתח להמשך תמיכה גם בעתיד, וציין שהוא בודק את האפשרות להרים תרומה צנועה למען קידום "המדע, האמנות והתרבות בישראל". עם מותו בשנת 1957 מסרה אלמנתו דורותי את המכתב לידי בן גוריון, ואף הבטיחה לראש הממשלה כי היא תבחן את האפשרות לתרום בתחומים אלה. בן גוריון השיב: "במכתב זה של בעלך בא לידי ביטוי לא סיום מפעלו ההיסטורי, אלא שיא קשריו והזדהותו עם ישראל... אכן זכה אב גדול לבן גדול כמוהו."
מיום מותו של בעלה ועד פטירתה שלה בשנת 1988 התמידה דורותי דה רוטשילד ללא לאות במאמציה לממש את משאלות ליבם של בעלה ושל אביו. היא הקימה את יד הנדיב, ובהנהגתה תמכה הקרן בפרויקטים מגוונים מהקמת הטלוויזיה החינוכית, האוניברסיטה הפתוחה, המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח), המרכז למוסיקה ירושלים, במשכנות שאננים וחמד"ע – המרכז לחינוך מדעי בתל אביב.
דורותי הסתייעה בקבוצה של יועצים מכובדים ובהם לורד ויקטור רוטשילד, מר אמשל רוטשילד, ופרופסור ישעיהו ברלין [ולורד ג'ייקוב רוטשילד]. מאוחר יותר הצטרפו אליהם בני משפחה אחרים, פרופסור אמה רוטשילד וגברת ביאטריס דה רוטשילד רוזנברג. כמו כן הצטרפו עמיתים נוספים ובהם מר ג'יימס וולפנסון – שאביו שירת עם ג'יימס דה רוטשילד בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, ובעקבות זה קרא לבנו על שמו.
אחד מרגעי השיא בתקופה זו היה בניין בית המשפט העליון שהקמתו הושלמה בשנת 1992. בשנת 1984 כתבה דורותי דה רוטשילד לראש הממשלה, שמעון פרס, מכתב ובו הציעה לממן את בנייתו של בניין חדש לבית המשפט, אשר בו ראתה את "המשך מפעלם המשותף של בעלי ושל אביו לפניו". מטרתה הייתה, ברוח בעלה ואביו לפניו, לתת מענה לצרכים חיוניים של העם היהודי בישראל מימי העלייה הראשונה ועד ימינו אנו. ערכים אלה הם עדיין נר לרגליה של הקרן, ואנו מקווים כי יוסיפו להיות השראה לדורות הבאים.
נוסח מתורגם ומעובד מתוך נאומו של לורד ג'ייקוב רוטשילד, יו"ר יד הנדיב, אשר נשא בפני נציגים מהדור הצעיר של משפחת רוטשילד ושל חברי המועצה המייעצת של הקרן
וודסדון, אנגליה, יולי 2009
לורד רוטשילד שימש יו"ר יד הנדיב בשנים 1989–2018; כיום הוא נשיא הקרן. משנת 2018 ביתו, חנה רוטשילד, ממלאת את תפקיד יושבת הראש.